המקרה שנתאר כאן מייצג תרחישים נפוצים שאנו נתקלים בהם ולעתים נדרשים להתמודד עם טענות של פקיד השומה בדיוני שומות: נדב הוא בעל חברה ישראלית העוסקת בשיווק אינטרנטי של תכנים להעצמה אישית, המונגשים ללקוחות שרכשו חבילות בריטיינר. גם אם לחברה יש שם קליט מגניב ומוכר בשוק המקומי וגם קצת הגלובאלי ("Only-Me"), וגם כשהיא מעסיקה מדריכים אישיים המלווים את הלקוחות ומשתמשת בפלטפורמות ממוחשבות, אין ספק שהרוח החיה המניעה את גלגלי העסק הוא נדב שעובד מסביב לשעון בכדי להגדיל את מאגר הלקוחות וסל השירותים, והוא עושה זאת בעיקר בנוכחות חזקה ברשתות חברתיות ובהשקעה בפרסום איכותי וממוקד, זאת בנוסף לפעילותו העיקרית כ"מחנך על" ב- Only-Me.

כשנדב ומשפחתו הגשימו חלום ישן לחיות עם קואלות וביצעו רילוקיישן לאוסטרליה, הוא הקים חברה מקומית בשם "My-Life" והחל לבסס עסק דומה הפונה לשוק הגלובלי. כמובן שפעילות החברה הישראלית נמוגה בהדרגה.

במקרים כאלו פקיד השומה עשוי להעלות (וגם מעלה) את הטענה לפיה קיים מעין שינוי מודל עסקי ולמעשה מכירה של הנכסים והפעילות מהחברה הישראלית Only-Me לחברה הזרה My-Life.

כבר ייאמר, כי העמדות שפרסמה רשות המסים בנושא שינוי מודל עסקי (ראה חוזר מס הכנסה 15/2018) והפסיקה בנושא מיועדות להתמודד בעיקר עם שינויים הנעשים לאחר רכישה של חברה ישראלית על ידי קבוצה טכנולוגית רב לאומית (לרבות העברת IP). במקרה המודגם בידיעה זו, מדובר על חברות בעלות פעילות עסקית הנשענת בעיקר על בעל העסק העיקרי, ובלכתו אין לחברה הישראלית קיום עסקי ממשי ומתמשך. טענות בדבר עסק חי, מותג, שם מסחרי, מוניטין ו- Know-How פחות רלוונטיים אם מתברר שלחברה אין זכות קיום ללא בעליה.

אפשרות אחת הינה להתמודד עם הסטת הרווחים (במובן הכלכלי החיובי של המילה) במסגרת מחירי העברה, אולם עדיין תיוותר אי וודאות, גם בקשר עם השיטה הנכונה והמרווח אותו יש לקבוע ובעיקר בשאלה העובדתית של קיומם של אירועי מס חבויים.

האם התרופה או פתרון הקסם מגיע ביחד עם החקיקה החדשה בנושא חברת ארנק ורווחים כלואים? עם קצת דמיון ומחשבה יצירתית, אפשר להגיע למסקנה כזו, ונסביר.

סעיף 62א(א1) לפקודה, בתוקף משנת 2025, המציא סוג חדש של חברה- חברה בעלת פעילות עתירת יגיעה אישית, ובהמשך מיוחסים הרווחים העודפים (בכלליות, אלו העולים על רווחיות של 25% מהמחזור) לבעל המניות הפעיל בה. מדובר בהרחבה של כללים שהיו נהוגים עוד קודם לכן רק ביחס ל"שכירים" שעבדו באמצעות חברה.

בשורה התחתונה, החוק החדש מאמץ דוקטרינה חדשה לפיה הכנסה עסקית של חברה הנובעת מפעילות עתירת יגיעה אישית (כשההגדרה לא מתאמצת לאתר פעילות כזו אלא פשוט קובעת שכל הכנסה כמעט היא כזו) למעשה לא שייכת לחברה אלא ליחיד בעל מניות פעיל בה, משום שהוא זה האחראי הישיר להפקת הרווחים העודפים בחברה.

במישור אחר והרבה יותר ותיק, כולנו זוכרים משיעורי המסים הראשונים שלנו את הדיון ופסיקה בנושא של ניכור לעומת שימוש בהכנסה. אז טבע ביהמ"ש את האמרה ואת הכלל לפיו "בעל הנכס הוא בעל הפרי" (ראה למשל ע"א 340/62 פוסקלינסקי נ' פקיד השומה תל-אביב 1), גם אם קיימים חריגים לכלל זה.

כלומר- מי שהוא הבעלים של הנכס הוא הבעלים של ההכנסה- ואם מישהו אחר מקבל אותה בפועל, או אז יש לנו עניין עם "שימוש" בהכנסה על ידי אותו בעל הנכס.

ומכאן, אם בעל הנכס הוא בעל הפרי אזי אם נקבע על ידי המחוקק כי הכנסה מסוימת תיחשב כהכנסתו של פלוני, אזי עם ביצוע פשוט של Reverse Engineering נגלה מיהו בעל העץ, והוא אותו פלוני. ומכאן, שאם פלוני הוא בעל העץ, לא יכולה להיות מכירה מסוות של נכסים בלתי מוחשיים על ידי החברה הישראלית.

ויודגש, זהו אינו אקט טקטי של יצירת סימטריה דווקנית, אלא מדובר בעניין מהותי! שכן ברמה הקונספטואלית דברי המחוקק הם ראיה לכוונתו, לפיה אותה חברה בעלת פעילות עתירת יגיעה אישית איננה בעלת קיום עצמאי ונפרד מבעליה, ההיפך הוא הנכון- "המוח" המפיק את הרווחים באמת הוא הבעלים היחיד והוא בעל הנכס.

בהמשך, יתרת הפעילות שעדיין מבוצעת בחברה הישראלית, ככל שקיימת, תהיה בד"כ בעלת מאפייני סיכון נמוכים ותתומחר בהתאם במסגרת עבודת מחירי העברה.

משרדנו בעל ניסיון עשיר בליווי לקוחות וייצוגם אל מול רשויות המס במצבים הדומים לזה המתואר לעיל ובכלל. הנכם מוזמנים ליצור קשר להתייעצות במקרים המתאימים.

נכתב על ידי אייל סנדו