לעיתים קרובות, במסגרת הליכי השומה ולאחר מחלוקות רבות, נאלצים נישומים רבים להגיש ערעורים לביהמ"ש על צווים שהוצאו להם ע"י רשויות המס (פקידי השומה, מנהל מע"מ ועוד).

במידה וקיים חשש ממשי מצד רשויות המס, כי ככל שהנישום יפסיד בערעור וככל וייפסקו הוצאות לטובת קופת המדינה, הנישום לא יוכל לעמוד בנטל תשלום ההוצאות כאמור – רשויות המס מבקשות מביהמ"ש, כבר בפתחו של ההליך וכתנאי לקיומו, להורות לנישום להפקיד ערובה להבטחת הוצאות משפט של רשויות המס כאמור לעיל.

אגב, במידה והערובה לא תשולם במועד שנקבע, יורה ביהמ"ש על מחיקת הערעור.

ביום 10.3.2022 התקבלה החלטה במסגרת ערעור מע"מ (ע"מ 45078-12-20) של חברת עמית בטחון בע"מ (להלן החברה או התובעת, לפי העניין) כנגד מנהל מע"מ, כי על החברה להפקיד ערובה בסך 45,000 ₪ (במזומן או בערבות בנקאית) לרבות הפקדת ערבות צד ג' של בעל המניות בחברה בסך של 20,000 ₪, וכל זאת כדי להבטיח את תשלום הוצאותיו של מנהל מע"מ ככל שיהיה חיוב בהוצאות כאמור במסגרת ההליך לעיל.

מעיון בהחלטה ניתן ללמוד על המקור החוקי לחיוב הפקדת הערובה וכן לקריטריונים שביהמ"ש שוקל לעצם החיוב ואף לגובה הערובה.

במקרה האמור, מדובר על חברת שמירה אשר הגישה ערעור לביהמ"ש כנגד מנהל מע"מ לאחר שדחה את השגתה בגין שומות מס תשומות (הכלול בחשבוניות שהוצאות שלא כדין) בסך של כ-1 מיליון ₪ לתקופה 1-6/2018. מנהל מע"מ טען כי קיים חשש ממשי באשר ליכולתה של החברה לשלם את הוצאותיו ככל שהערעור יידחה ויפסקו לטובתו הוצאות משפט, ולכן הוא מבקש לחייבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות כאמור.

ביהמ"ש מפנה את הצדדים לסעיף 353א לחוק החברות הקובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

כמו-כן, מפנה ביהמ"ש לתקנה 157 (ערובה לתשלום הוצאות) בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן- תקנה 157), הקובעת:

(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה.

לאור האמור לעיל בעניין חברה בע"מ, וכן לאור ההלכה הפסוקה כי יש להחיל את הוראות סעיף 353א לחוק החברות גם בערעורי מס, אשר נקבעה בין היתר בהלכת מרעב חסן (רע"א 7687/18), נקבע בהחלטה כי למרות קיומה של זכות היסוד (של התובע) לפנות לערכאות משפטיות, עדיין הכלל הוא כי יש להבטיח את הוצאותיו של הנתבע (רשויות המס) בהליך שנכפה עליו שלא מרצונו ואף נועד למנוע תביעות סרק.

הוראות אלו נועדו להפיג את החשש שמא תשמש החברה התובעת (המהווה אישיות משפטית נפרדת הנהנית מאחריות מוגבלת של בעלי מניותיה) ככלי להימנע מתשלום הוצאות משפט.

עם כל זאת, וכחריג לכלל האמור לעיל, לביהמ"ש מסורה הסמכות לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערבות באחד מן השניים:

בהתקיימן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את ההימנעות מחיוב הפקדת ערובה או לחילופין.

במקרה בו הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות משפט כאמור.

הנטל לשכנע את ביהמ"ש בחריג לכלל (המאפשר כאמור פטור מהפקדת ערובה) מוטל על כתפי החברה הנישומה (התובעת).

לאחר שביהמ"ש השתכנע כי אין לחברה נכסים שניתן להיפרע מהם, אין לחברה עובדים משלה (למעט הבעלים, בנו ועוד 2 – 4 עובדים שכירים, וזאת חרף העובדה שעוסקת באבטחה) והעבודות מבוצעות באמצעות קבלני משנה – נקבע כי קיים חשש כבד שהחברה התובעת לא תעמוד בהוצאות הנתבע כאמור לעיל, וכי החברה לא עומדת בחריגים לכלל, ונקבע בהחלטה כדלקמן: "אף שהמערערת צירפה מסמכים אחדים, לא נפרסה תמונה מלאה ועדכנית בדבר מצבה הכלכלי של המערערת. המערערת לא הוכיחה כי יש ברשותה נכסים של ממש או אמצעים אחרים המבטיחים את תשלום ההוצאות ככל שיפסקו בעתיד, ולא הצביעה על משאבים כלכליים איתנים. המערערת אף לא הצביעה על טעמים אחרים שיש בהם כדי להצדיק הימנעות מהפקדת הערובה".

כמו-כן, ביהמ"ש מציין לעניין טיב המחלוקת כי למרות הראיות שהובאו בפניו מטעם הצדדים, גם לא התרשם כי סיכויי הערעור להתקבל כה גבוהים.

ביהמ"ש מציין בהחלטתו האמורה כי עפ"י ההלכה הפסוקה הרי שעל בית המשפט לבחון מספר אמות מידה בעת קביעת גובה הערובה: ביהמ"ש ייבחן את הליך הערעור וטיב המחלוקת (ויבחן זאת במתינות), סכום המס השנוי במחלוקת, סיכויי הערעור להתקבל, היקף ההתדיינות הצפוי וכפועל יוצא מכל אלה – היקף החיוב הצפוי בהוצאות משפט לחברה התובעת.

עוד לא יבש הדיו על ההחלטה האמורה לעיל, וביום 20.3.2022 פורסמה החלטה שיפוטית נוספת  במקרה דומה (ע"מ 49966-01-21 סמי מואלם נ' פ"ש גוש דן) בו קבע ביהמ"ש כי תקנה 157 חלה גם אם מדובר בנישום יחיד בשר ודם וזאת בהתאם להוראות תקנה 9(א) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978 – "על ערעור יחולו – בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה – תקנות סדר הדין [האזרחי, התשע"ט – 2018 – י"ס], למעט תקנות 7 עד 23, 25, 26, 34 עד 39, 49, 54, 56 עד 60, 62, 78 עד 82, 87 עד 128, 134 עד 150".

לעומת במקרה של חברה בע"מ כאמור לעיל, מציין ביהמ"ש כי הפסיקה קבעה במקרה של תובע יחיד בשר ודם – הפקדת הערובה תהא דווקא החריג, והיא תעשה רק במקרים נדירים (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן). ארבעה שיקולים יש לבחון ע"מ להכריע בעניין אשר ניתן לחלק אותם בשני אשכולות – האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. והשני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע.

במקרה דנן, היה מדובר בערעור על מספר שנות מס ע"י נישום יחיד הנמצא במצב כלכלי חמור ומתקיים מקצבת הב"ל. לגבי שנות מס 2001 – 2009 נקבע כי לנישום יש טענות כבדות משקל שסביר שיש יסוד לקבלן ולכן לא תידרש הפקדת ערובה לצורך הערעור.

אולם לגבי הערעור לשנות המס 2010 – 2015 שביחס אליהם הודה המערער במחדליו וישנו פס"ד חלוט כי העלים מס בסכומים גבוהים – קבע ביהמ"ש, על דרך איזון התכלית החוקית והזכות לגישה לערכאות, שעליו להפקיד ערובה בסך 15,000 ₪ ע"מ שיוכל לערער על הצווים שהוציא פקיד השומה, אחרת ימחק הערעור ביחס לשנים אלו בלבד.

כידוע, שיקולים מקצועיים, כלכליים ומשפטיים שונים נבחנים בעת מתן המלצה לפנייה לערכאות משפטיות בסוגיות משפטיות בכלל וסוגיית מס בפרט. אין ספק, כי גם נושא דרישת ערובה יכול ויעלה על הפרק מצד רשויות המס, לפיכך טוב יעשה כל בעל דין לבחון נושא זאת מבעוד מועד.

נכתב על ידי יובל אבוחצירא