לאחרונה פנו אל משרדנו מספר יחידים, בעלי מקצועות חופשיים ("יחיד" או "יחידים"), שבצעו עִתּוּק לחו"ל. אותם לקוחות המשיכו להעניק שירותים ללקוחות ישראלים מרחוק, והיחידים לא נדרשו להגיע לישראל לצורך הענקת שירותיהם.

בישראל, היחידים שהיו רשומים כ"עוסקים" לצרכי מע"מ, הנפיקו חשבוניות מס ללקוחותיהם, ועלתה הסוגיה כיצד עליהם להתנהל לצרכי מע"מ בעת מתן השירותים מחו"ל – האם שומה עליהם להוציא חשבונית מס ישראלית עבור שירותיהם ללקוחות ישראלים?

ככל שנניח שהיחידים ביצעו ניתוק תושבות לצרכי מס והעבירו את מרכז חייהם מחוץ לישראל, הרי שעסקינן ביחיד תושב חוץ המעניק שירותים לתושב ישראל

סעיף 2 לחוק מע"מ (להלן – החוק) קובע: "על עסקה בישראל… יוטל מס ערך מוסף…"

נבחן האם במקרה דנן מדובר בעסקה בישראל.

סעיף 15(א) לחוק קובע:

 יראו שרות כניתן בישראל אם נתקיימה אחת מאלה:

נתן אותו מי שעסקו בישראל….

הוא ניתן לתושב ישראל, …

הוא ניתן לגבי נכסים המצויים בישראל".

מהאמור לעיל עולה שמכיוון שהשירות ניתן לתושב ישראל  (ואף נצרך בישראל (בשונה מקוריוז הספר בלונדון, למי שמכיר….), אף שהוא ניתן על ידי תושב חוץ, הריהו כעסקה שנעשתה בישראל והיא חייבת במע"מ.

השאלה הינה מי אחראי לדיווחה ולתשלומה – היחיד תושב החוץ או הלקוח תושב ישראל?

עם כל הכבוד לדין ולמשפט במדינת ישראל, הרי שמקובלה פשוטה היא כי לא ניתן להחיל חיובים מכוחם על תושבי מדינות אחרות הפועלים מחוץ לישראל.

אם כן מובן כי רשות המיסים בישראל לא תוכל לשלוח חיוב או מפקח מע"מ לאותו נותן שרות תושב חוץ.

הפתרון לשאלה זו מצוי בתקנה 6ד לתקנות מע"מ הקובעת:

"נעשתה עסקה בישראל (וכפי שהראנו קודם, יראו את העסקה דנן כשרות שניתן בישראל) והמוכר או נותן השרות הוא תושב חוץ, תחול חובת תשלום המס על הקונה, זולת אם ברשותו של הקונה חשבונית בשל העסקה; לענין זה יחולו הוראות תקנה 6ג(ד) בשינויים המחוייבים" מכיוון שנותן השרות דנן הוא תושב חוץ ואינו מוציא חשבונית מס (ישראלית) בגין העסקה, העביר המחוקק את חובת תשלום המס לפתחו של הקונה (=מקבל השירות), ועל כן בהתאם לתקנה 6ג(ד) לתקנות המע"מ, ככל שמקבל השירות הינו עוסק יוציא מקבל השירות חשבונית עצמית, או ככל שמקבל השירות אינו עוסק הוא יידרש לדווח על קבלת השירות כעסקת אקראי ולשלם את המע"מ הנובע ממנה.

סוגיה אחרת שעולה הינה מהו הדין בשנת העִתּוּק, ככל שהיחיד ייקח פוזיציה שלאורך כל שנה זו הוא יסווג כתושב ישראל לצרכי מס.

קרי, בשנה זו ממשיך היחיד להחשב תושב ישראל ועל כן רואים אותו כתושב ישראל שנתן שרותים במהלך עסקו לתושב ישראל אחר.

מובן כי המדובר בעסקה חייבת במע"מ.

לא זו אף זו – חבות המע"מ ככל שישנה חלה הפעם על נותן השרות ולא על מקבל השרות.

סעיף 30(א)(7) לחוק המע"מ קובע מע"מ בשיעור אפס על עסקת מתן שירות בחוץ לארץ בידי עוסק שמקום עיסוקו העיקרי הוא בישראל.

ניתן לדון, כיצד יש לפרש את הסיפא  – "מקום עיסוקו העיקרי" :

האם עלינו לבחון היכן שהה היחיד את עיקר זמנו בשנת המס, או שמא לבחון היכן ניתנו מרבית שרותיו באותה שנה, אף שמרבית הזמן דווקא שהה במקום האחר.

יתכן אף לומר כי משממשיך היחיד את עסקו שהתנהל בישראל זה שנים, הרי שעתה אף שנותן שרותיו מחו"ל , הרי מקום עסקו העקרי, הוא ישראל.

ההחלטה בסוגיות אלו תקבע האם היחיד נותן השרות יתחייב במע"מ מלא על מתן שרותיו מחו"ל או מע"מ בשיעור אפס.

נכתב על ידי ישי חיבה